מתקפת הטרור בשבעה באוקטובר והמלחמה שפרצה הותירו את החברה בטראומה לנוכח ריבוי אובדנים. הנזק באובדן הוא המשפחה, הילדים ומעגלים נוספים שנפגעים כתוצאה מאובדן. אחת התגובות לאובדן כפי שראינו בסיפור של אהרון. "וידום אהרון" תגובה של קושי למצוא מילים , לכאב הגדול. גרוסמן בספרו "נופל מחוץ לזמן" כותב בסיום מסע ארוך של חיפוש מילים כדי להבין את אובדן בנו, "מצאתי לזה מילים, הבן שלי מת, אבל מותו לא מת". מטרת הפרוטוקול באמצעות הערכה  לסייע למצוא מילים, ובהמשך לסייע ביצירת נרטיב אינטגרטיבי שיוכל לסייע  למציאת משמעות חדשה.

"כִּי הִנֵּה כַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר, בִּרְצוֹתוֹ מַרְחִיב וּבִרְצוֹתוֹ מְקַצֵּר. כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ חֶסֶד נוֹצֵר, לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר", מתוך התפילה " (שמרית גרוס שטרית).

 "אומנות היא דרך השרדות", נולדנו בכדי ליצור את עצמנו, באמצעות הקשר עם האחר ואת המציאות סביבנו (יוקו אונו).

 "יצירתיות היא גרעין בתחושת החיות שלנו, מהווה דרך לצמיחה, גדילה רגשית. היא מסייעת לנו להתמודד עם מעברים, משברים,בחירות, עם העבר והעתיד עם המציאות הפנימית והחיצונית אשר משפיעות על עיצוב חיינו.

היצירה מאפשרת חיבור אותנטי,משקפת את מי שאנחנו. ניתן לבטא דרכה גם ללא מילים, לחבר ולגשר, להפיק תובנות, לחוות הקלה, שחרור , מנעד רגשות כגון: שמחה התרגשות, אהבה,כעס,תוקפנות,עלבון, אכזבה,ריקנות.געגוע, פחד, אשמה ועוד.

אוגדן בספרו "להתעורר בחדר הטיפולים" כותב על מטרת הטיפול, לסייע למטופל לחוות חוויה של גילוי יצירתי בעבור עצמו,חוויה של קיום והתהוות לכדי חיות מלאה יותר, חוויה שבה הוא נעשה עצמו באופן מלא יוצר. אוגדן מדגיש שלתקשורת יש פוטנציאל להיות חוויה שופעת יצירתיות ואומנות.

פסיכותרפיה טיפול פסיכולוגי פועלים בחלל שבין אומנות פילוסופיה דת למדע. נוצרת תנועה בין משמעות סובייקטיבית שאנו נותנים לעולם ולהרגשה שלנו לבין המציאות האובייקטיבית הנכפית עלינו"(זיו אייל).

אמנים ומטפלים באמנות נמשכים מטבעם לגעת בחומרים ולשנות אותם. הם רגישים במיוחד לידע הצבור בעורם, בכפות ידיהם, בשריריהם, בחושי הריח והשמיעה שלהם. הם יודעים שהחומרים כהווייתם מייצגים עולם פנימי בראשיתי שבו טמונים זכרונות, מראות, תחושות, חלומות, ומרחב – עוד לפני שהם מקבלים צורה בתהליך היצירה (אורבך, 1997).

 אנשי טיפול לומדים טכניקות בכדי לעזור לאנשים בהתמודדות עם החוץ והפנים.

מחקרים מראים שלאמונות שלנו,לספור שיצרנו על עצמנו ולדפוסי החשיבה שלנו יש השפעה עצומה בפאן הרגשי והגופני. הדיאלוג הטיפולי דורש רגישות יצירתית של אמן. המטפל והמטופל פוסעים יחדיו בדרך, בשביל בתהליך שמאפשר מרחב בטוח להתבוננות,להתמודדות,לחיבור רגשי ורכישת תובנות במטרה לשפר איכות חיים,רווחה,לחיות לצד הכאב והאובדן עם הכרה ב"יש",יצירת תקווה אמונה חיבור לאנרגיית החיים.

 במאמר זה נדגים כיצד ערכת "בשביל חייך", מאפשרת לאדם חיבור ליצירתיות שבו בתהליך של עיבוד אובדן.

השימוש בערכה מאפשר יצירת קשר עם האובדן, יצירת זיכרון, יצירת נרטיב מיטיב, חיבור לכוחות למשאבים ולתקווה באמצעות חיבור לציורים, למשפטי מילים קשר עם האובדן, אמירות אמונות ותפיסות. כמו כן אנו מרחיבות את התהליך הטיפולי עם הקלפים באמצעות כתיבה, ציור,עבודה עם חומרים, ביטוי מוסיקלי ותנועתי. 

"השימוש בערכה עוקף הגנות ומאפשר יצירת נרטיב חדש באמצעים חזותיים, מילוליים, חיבור לגוף, לדמיון, לתנועה ולחומר. מילה פוגשת מילה, פוגשת גלים, פוגשת תמונה, פוגשת מודל פוגשת עיניים ואדם. המטפלים באבל ושכול, מוכנים לשהות עם האדם האבל, לשהות עם מה שאינו ניתן לשנות, להחזיר לתקן או להחיות מחדש. המסע המשותף לקראת חיים לצד הכאב והאובדן הוא מסע חיים שאינו מסתיים, הוא משתנה, מעמיק, מוסיף שכבות על שכבות, על פי הקצב והרצון של האדם האבל ללכת בשביל חייו.  לפעמים אין דיי מילים להביע את מה שעולה כאן ועכשיו בטיפול או  בהתמודדות עם הכאב, והאדם זקוק לדימוי, מטאפורה או חוט, אף אם דק לחבר לתחושותיו האישיות.

הערכה מאפשרת לאמץ דימויים, מטאפורות, או דרכי התמודדות מגוונות, ובו בזמן מעודדת לבדוק דימויים אישיים. אפשר לבדוק מה גובה הגלים, ואפשר למצוא דימוי אחר משותף, או אישי לתאר את שביל החיים לצד האובדן.

הערכה מכילה מעבר למילים ולציורים ניסיון רב שנים של לווי וטיפול בסוגי אבדנים ומגוון רב של משפחות ומאפשרת לגעת בכאב ובאבל בדרכים מגוונות. המודלים התיאורטיים המוצגים בערכה:  המודל הדו מסלולי של  פרופ' שמשון רובין והמודל הדואלי של סטראובה וזכוט, מקבלים זווית מעשית , נוכחת ועשירה ועוברים מהמשגה תיאורטית לחוויה חושית. וכפי שכתבתי לעיל, כאשר המילים פוגשות את מפת המודל, ומגיע עמן דימוי צבע וצורה רעיון או ערך, מתחילה תנועה גם עם עדינה ורכה של הליכה בשביל החיים, בשביל לחיות.(ד"ר רונית שלו, בתוך חוברת ההנחיות; ערכת "בשביל חייך" בין כאב געגוע ותקווה). 

תהליך יצירת האמנות והתוצר יכולים לשמש את המטפל כמרחב עיבוד לתחושות, לרגשות, לתכנים ולתהליכים המתרחשים בטיפול. – האומנות אז הופכת להיות מדריך פנימי.היצירה יכולה לתת צורה למה עוד אין לו צורה, ולעזור להבהיר הבנות. כך היצירה למעשה מכילה את החוויות של היוצר – הופכת חלקיקי בתא לאלפא.עבודה סימבולית, שנותנת צורה לתכנים נפשיים מאפשרת לחשוב עליהם ולגעת בהם.

ביצירה יש תהליכים לא מודעים שמקבלים ביטוי קונקרטי וויזואלי ביצירות- הם יכולים להגיע למודעות ולהחוות רגשית. ואז גם אפשר לשתף בהם ולתת להם מילים  (Ryde & Katz –Meyerowitz ,Brown).

החיבור לאמנות לחומר וליצירה מאפשר לנו להיכנס באופן יצירתי למרחב משחקי, ולמצוא בעזרת המודעות היצירתית את המטאפורות שיש בדימויים שנוצרים, הדימויים מאפשרים חיבורים והבנת משמעויות. התהליך הזה כולל את תהליך היצירה והחומרים שבהם היצירה נעשית, את התוכן שמוחזק ביצירה, ואת התוצר והדרך שבה אנחנו מתבוננים בו. האמנות נוגעת במקומות לא מודעים רבי עוצמה ויכולה להעלות פחד מפני חשיפה של מקומות אלו. לפעמים היצירה יכולה לשמש את  המטפל או המודרך לבריחה מהתמודדות עם החלקים הכואבים שלו .האמנות יכולה להוביל לאובדן גבולות והתערבבות עם המטופל, או שהמטפל היוצר ישכח את המטופל וישקע באמנות שלו. (Brown, Meyerowitz –Katz & Ryde)

שפירא (2005) סבורה שחדר הטיפול באמנות מזמין את המטופל הזמנה בלתי וורבלית לעשייה פיזית וליצירה. עשייה זו יכולה לכלול בתוכה ביטוי של דחפים הרסניים לצד כוחות יצירתיים.

החיבור ליצירה משמעו חיבור לכוחות בריאים של חיים וריפוי, מקום של ביטוי עצמי, ודו שיח עם האחר ללא מילים דרך היצירה המאפשר שיתוף גם בחוויה הקשה וגם בכוחות. שפירא מציעה שלצד הציוד הקבוע יתווספו לסטודיו חפצים או חלקי חפצים שנחשבים להרוסים וחסרי תועלת כגון: מכשירים מקולקלים, בובות שבורות ומפורקות, כלים שבורים וכד'. כשחומרים אלו "מוצעים כחומר גלם לעבודה יצירתית, מוצגת ללא מילים תפיסה שמאמינה שבפרוק טמון פוטנציאל להתחדשות", כך  היא מאפשרת למטופלים לחוש ברובד הנפשי – הסימבולי שיש מוצא ממצבם הכאוטי והשבור. בהמשך, דרך העשייה האמנותית שבאמצעותה דחפים הרסנים באים לידי ביטוי בדרך לגיטימית, יוכל המטופל לחוש בהדרגה שחרור וכוחות חדשים של שליטה. כתוצאה מכך, המטופל מוצא דרכי ביטוי חלופיות ומאוזנות יותר לדחפיו ההרסניים. האמנות משמשת כעדות לכך: הדבקה, תפירה, בנייה, שליטה בכמות צבע וכד' מביאים לכדי יצירה חדשה ואחרת, הכוללת בתוכה את חווית ההרס (שפירא אצל אור,2005).

משחק ויצירתיות- "ההתפסה" (apperception) היצירתית היא הגורמת לאדם, יותר מכל דבר אחר, להרגיש שהחיים ראויים לחיותם". יש להבדיל את רעיון היצירה מעבודות אמנות, היצירה היא דבר אוניברסאלי היא שייכת למצב של היות חי. היצירתיות שאנו בוחנים שייכת לגישתו של האדם למציאות חיצונית. כשמדובר באדם שניחן ביכולת שכלית סבירה, באדם בעל אינטליגנציה שדי בה לאפשר לו לחיות בתוך קהילה ולהשתתף בנעשה בה, כל מה שקורה לו הוא יצירתי- אלא אם כן אותו אדם חולה, או מעוכב בידי גורמים סביבתיים מתמשכים, החונקים את התהליכים היצירתיים שבו (ויניקוט 1995).

 ויניקוט (1971,69) טען ש"הפסיכואנליזה התפתחה כצורה משוכללת ביותר  של משחק בשירות התקשורת של האדם עם עצמו ועם האחרים". האסוציאציות החופשיות מהוות כלי מרכזי של הפסיכואנליזה. הן הביטוי לתקשורת ספונטאנית, ליכולתו של האדם לשחק במשחק הזה. ויניקוט מדגיש  את יכולתו של האדם להיות מחובר  למאגר המשאבים המקוריים, הטבעיים שלו ולהשתמש בהם באופן ספונטאני, המדגיש את היצירתיות, הסובייקטיביות והחיבור עם המציאות והסביבה האנושית בעת ובעונה אחת. לפיו מושג המשחק הנו מרכזי להבנת הנפש ובריאותה. "לשחק", בהקשר הפסיכואנליטי, משמעו להתחבר ספונטאנית למאגר האסוציאציות של האדם, וזה אמור להיות אמנותו של המטפל ומיומנות שעל המטופל לפתח ולחזק בתוכו עם הזמן (פרוני, אמיליה 2005 ,עמ':54).

תרומת המשחק והיצירתיות לתהליך  הטיפול,  ג'ואן חודרוב ( 1994)  מציינת שילדים מפתחים תחושה של  " מי הם" באמצעות משחק סמלי. כמבוגרים אנו עושים את אותו הדבר, אך אנו קוראים לכך דמיון פעיל או יצירתי. כמו כן המשחק הסמלי של הילדות מוביל את הילדים לסכם את החוויות בעלות המטען הרגשי בחייהם. משחק סמלי כולל שיחזור ספונטאני של מצבים קשים שאותם חווה הילד. אך משחק הוא לחלוטין רצוני ואין זה משנה עד כמה קשה הוא התוכן- הוא מהנה. הילד מקבל שליטה על המצב, לעיתים קרובות נעשים חילופי תפקידים.

תהליך המשחק הסמלי לוקח את הילד הישר אל הליבה הרגשית של החוויה המציקה, ודרכה, באמצעות שחזור עליז והתפתחות דמיונית נוספת מאופיינים רגשות המשבר הקשים ועוברים שינוי.

על פי יונג דמיון פעיל הינו שיטה בסיסית של יישום אנליטי. מערכת היחסים התרפויטית משמשת כמיכל וכתהליך. דמיון פעיל כולל בברור את השימוש במחול/ תנועה, משחק בחול, וכל סוג שהוא של תקשורת אומנותית. אך הוא כולל גם חקירה דמיונית של חלומות, פנטזיות, זכרונות, חוויות מן החיים הנוכחיים ונושאים ממערכת היחסים האנליטית. אם כך ניתן להסיק למשחק לדמיון וליצירתיות יש חלק נכבד וחשוב במהלך חיינו. הן מבחינה התפתחותית, הן מבחינה רגשית. למשחק חלק נכבד שלא תמיד אנו מודעים לו, משום שבחברה שבה אנו חיים כולם שואפים להישגיות, חומרנות, נשאבים ללחץ, לרכישת הידע ומוותרים על הצרכים הכי בסיסיים וראשוניים אשר מעניקים לנו כוח ותקווה במרוץ חיינו. השימוש בחפצים ובצבעים מעורר אצל כל אחד אסוציאציות מעולמו הפנימי, כך מתאפשר להעלות תכנים  אשר הודחקו, נושאים מן הלא מודע. הילד טומן בחובו מכלול של דברים: סקרנות, יצירתיות ודמיון ולכן עלינו לאפשר לו להשתמש בהם בצורה חווייתית, מהנה, מעשירה ומלמדת. העבודה עם התנועה, החומר והמוסיקה מאפשרת לכל אחד לבטא את עצמו כלפי חוץ, ותוך כדי כך להרחיב את הידע, השליטה וההכרה הגופנית במובנים רבים (חודרוב,ג'ואן 1994, עמ':88-89 ).

"המשחק אינו מביא את האדם בהכרח אל מדרון הזיכרון המוביל אל הילדותיות, אלא הוא מוביל היישר לעסק הבלתי גמור של הילדות" (סטיוארט,1982,עמ' 210). משחק סמלי כולל, באורח בלתי נמנע, מידה מסוימת של נסיגה, מפני שהתהליך לוקח אותנו אל הליבה הרגשית של תסביכנו, אולם, המשחק עושה יותר מזה. משחק סמלי מפעיל את פונקצית יצירת הדימוי של הנפש (דמיון), היוצרת קשר בינינו לבין עצמנו. יונג לא רק שלף זיכרונות מן העבר שנשכחו מזמן, הוא גם שחרר זרם של פנטזיות, אשר בסופו של דבר עיצב מחדש את עתידו.

יונג מבחין בשני שלבים: הראשון, להניח ללא מודע לצאת החוצה, השני, מכיל בתוכו השלמה עם הלא מודע" (יונג,a  ,1961עמ':561). אובדנו הממשי של אדם יקר מביא לטלטלה בעולמו הפנימי, כמו גם החיצוני, של האדם האבל. זו מביאה לתגובה נפשית, קוגניטיבית ופיזית, ולפגיעה במערכת החברתית ובקשרים בינאישיים (רובין, מלקינסון וויצטום, 2016).

התגובות לאובדן משתנות בהתאם לנסיבות המוות, הגיל,המגדר, סוג הקשר בין השכול והמת (בן, אח, נכד, הורה), הרקע התרבותי, חוויות החיים, עוצמת הקשר שהיה עם המת ומערכות התמיכה. חוסר האיזון המתבטא בתגובת האדם האבל לאובדן, משקף את הפגיעה של המוות ביכולת האדם להגן על הקשרים הקרובים לו,

מודלים רבים ניסו להסביר לאורך השנים מהו תהליך האבל, והם עברו תמורות רבות. הראשונות העוסקות בתהליכי האבל היו התיאוריות הפסיכודינמיות שהמשיכו אותם , שלבים מובחנים ובמהלך השלמתם מתרחשת פרידה מהממת ומייצוגיו, עד להחלמה . בניגוד למודלים הפסיכודינמיים, המודל הדואלי טוען כי תהליך האבל אינו כרוך בשכחת המת והקשר אינו מעיד על אבל פתולוגי. לפיו, ההתמודדות עם שכול מתרחשת בשני מסלולים נפרדים המניחים הסתגלות. האחד הוא מסלול תהליכי השם דגש על התמודדות מונחית אובדן, וקשור בהבעת מצוקה ובשימור קשרים מתמשכים עם המת. השני הוא מסלול תוצאתי השם דגש על תפקוד, מתמקד בהשלכות השכול, ומנחה לשיקום, לפעילות, פתרון בעיות שנוצרו עם האובדן ובניית מערכות יחסים חדשות. למעשה מסלול זה מצמצם את תהליך הקשר עם המת ( Strobe @Schut, 2010)

אבל פתולוגי עלול להיווצר כשקיימת התמקדות רבה מדי באובדן, או לחילופין בשל הימנעות מעימות עם רגשות והתמקדות בהליכי השיקום, עד כדי דיכוי האבל. העיקרון העומד בבסיס מודל זה הינו ששכולים לעיתים מעוניינים להתמודד עם היבטי השכול ולהיתעמת איתם, ולעיתים רוצים להיות ההימנעות מהם, בעיכוב סימני המצוקה ולקיחת פסק זמן. הדבר נכון גם לתהליך התאבלות וגם לתהליכי השיקום ( Strobe @ Schut, 2005)

אם כך, קיימת תנודתיות שבין התרכזות באובדן לבין ניסיון לשוב אל החיים, בין הסתגלות והתמודדות, אשר מאפשרת התאמה אישית.

השילוב של עבודה עם הערכה מסייעת למצוא מילים לתנודתיות להשתנות ולתהליך הבנתי אבל אינטגרטיבי.

 מטרת מודל בשביל חייך – חיפוש פתחי כניסה חדשים לשביל חדש ולבחירות חדשות בחייך. במודל "בשביל חייך", התהליך הוא מעגלי וספירלי ונמצא בתנועה והשתנות תמידית. קיימת  התפתחות מעגלית המאפשרת להתקדם ולייצר טרנספורמציה למציאות חדשה. תהליך האבל נראה כספירלה הנע בין האובדן , להתמודדות עם הכאב, למתן משמעות ושוב… חוזר…  כל תקופה בחיים אנו יכולים לפגוש את הספירלה של האובדן ממקום אחר, מנקודת מבט אחרת המאפשרת לנו ללמוד להפריד בין הכאב לזכרון מסע חדש. מסע לכל החיים!!! גם לא נרצה שיפסיק כי זה מה שמאפשר לנו  ללמוד להפריד בין הכאב לזיכרון ולהמשיך לצמוח מתוך הכאב.ניתן להשתמש במודל  החל מרגע האובדן. המודל מסייע בחיפוש אחר "מילים"ומאפשר למצוא תקווה ודרך.

"עִם הָאָסוֹן הַגָּדוֹל,

הֻנְּחָה לְפָנַי עֲגָלָה גְּדוֹלָה,

כְּבֵדָה, עֲמוּסָה בְּיוֹתֵר וְעָלֶיהָ שֶׁלֶט

שֶׁאוֹמֵר: "לְכָל הַחַיִּים"

יָצָאתִי לְמַסָּע…." ( טל זיידן) 

 ראשי תיבות "בשביל חייך"

ב– בינתיים – ובינתיים… פָּשׁוּט לִהְיוֹת- "ובינתיים" נותן לנו את ה"כאן ועכשיו". הבינתיים מאפשר עצירה, מה ניתן לעשות . בתחילת האובדן "הבינתיים" מאפשר רק לצוף בין גל לגל, בהמשך "הבינתיים" מאפשר למידת "שחייה" ושפה חדשה!! "המוות היא שפה חדשה"!!

בתהליך הליווי המלווה יסייע כעד בהכרה ובקבלה של ה"בנתיים" – "עֵת לִסְפּוֹד " ( תהילים).

 ש– שביל פתוח-  ברגע האסון מתרחש אובדן השביל המוכר. " שְׁנֵי יְמֵי חַיֶּיךָ"  (בראשית מ"ז). ידוע שהתמודדות עם אובדן מתחילה בהבנה ובחלוקה של החיים עד האובדן (השביל הקודם) ובחיים לאחר האובדן (חיפוש אחר השביל האחר)  יש לי אפשרות ללכת באותו שביל של חיי ויש לי אפשרות לצאת לשבילים נוספים. אני לוקח/ת מהשביל המוכר והידוע עוגנים ואבני דרך ויוצאת למסע… 

בתהליך הליווי המלווה יסייע באמצעות שאלות רבות ומגוונות לצורך הרחבת הסיפור ולצורך חיפוש "פתחי כניסה" בדרך….

ב– בחירה- בין החיים לפני האסון ובין החיים לאחר האסון, שם מתחילה הבחירה, 

"אם זה מה שקרה לי מה הדרך להתמודד?

בין הרצון שלי לשמר את האובדן, לבין הרצון לתת הכרה לאובדן ולצידו ליצור לי משמעות  חדשה ,להמשיך את החיים. באיזה שביל אבחר? קיים בי פחד לשכוח,לבגוד בנפטר.

בתהליך הליווי  המלווה יסייע להתחיל לנוע ולהסכים לבחור בחיים, העבודה תיעשה דרך השביל הבא, שיאפשר לדעת שיש את הצער תמיד ו…. יש חיים לצידו.

המלווה יתן הכרה ותוקף לאדם לתחושת האין ומתוך האין לבחור בחירות והתבוננויות חדשות, התהליך יתבצע באמצעות חיבור ל"כאן ועכשיו" מתוך למידה של קשיבות למה אני זקוק? ולמה אני מוכן?

י –  יֵשׁ צַעַר דַּע אוֹתוֹ!! אַל תֵּאָחֵז בּוֹ! –  להיות בצער כמו להיות בשביל, יש שביל כדי ללכת בו, לעצור, לאסוף זיכרונות, ושוב להמשיך מבלי לברוח ובלי להיבהל. כמו בספירלה הצער חוזר מציף, נרגע ושוב מציף ושוב נרגע. וכך גם ההליכה בשביל משתנה  "אַל תֵּאָחֵז בּוֹ! " , מקיפאון לתנועה.

אני כבר מכיר/ה את המקום הזה, פוגשת אותו ממקום אחר, מנקודת מבט אחרת, אני אחר/ת, פחות נבהל/ת…

בתהליך הליווי ניתן לשהות עם האדם בצער תוך התבוננות על השביל שעבר והשביל שלפניו…באמצעות שאלות ושילוב אומנויות (שירה, תנועה, יצירה…) אשר מסייעות למצוא עוד פתחי כניסה לשבילים חדשים.

ל– ללכת צעד צעד…

אחד הדברים שמתרחשים באובדן, הוא אובדן הביטחון והשליטה בגוף ובכל מה שהכרתי  וידעתי קודם. זהו אובדן "הטייס האוטומטי". יש צורך ללמוד להפעיל מחדש את "הטייס המכני" . הלמידה מתרחשת מתוך חיבור לידע פשוט וראשוני, כמו ללמוד ללכת, כמו ללמוד לנשום.  המוכר והידוע  עוזרים לשמור על הקיים, ללכת צעד צעד, לאט לאט…עד שהטייס האוטומטי החדש, יתחיל לפעול.

זוכר/ת  שאני יודע/ת  ללכת. לוקח/ת צעד אחד בשביל ואז עוצר/ת ,לעיתים צועד/ת צעד אחורה, לא נבהל/ת, יודע/ת שזה חלק מהמסע … נח/ה  מעט, מתקדמ/ת, משבח/ת את עצמי, וממשיכ/ה, יגיע הרגע שבו אוכל לחשוב על העתיד.

בתהליך הליווי ניתן לסייע לאדם ללמוד להפעיל את הטייס המכני ולצעוד  בשביל צעד צעד בקצב המתאים, מדי פעם לייצר זום אאוט, כמו מעוף הציפור, או התבוננות במשקפת שמקרבת ומרחיקה.

ח– חיבור לאנרגיית החיים ולמשמעות  חדשה. "יַהֲפֹךְ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל" (תהילים).

בתהליך ההנצחה לזכר מֵתַי נוצר חיבור לעצמי והבנייה של משמעות מחודשת לחיים. 

"הֵם בִּלְבַד נוֹתְרוּ לִי, רַק בָּהֶם בִּלְבַד לֹא יִנְעַץ הַמָּוֶת סַכִּינוֹ הַחַד"  (רחל בלובשטיין )                                                                                    מתחבר/ת  לאמונות ולתפיסות המוכרות לי, אשר יכולות לסייע לי במציאת כיוון בהליכה בשביל:  לכוחות שבי,  למשאבים, ליכולות,  לכשרונות, לתובנות, לתפקידים ולכמיהות. לקראת משמעות אחרת שתעניק לי תקווה.

בוחר/ת את אשר מתאים לי-לומדת לקבל את עצמי במציאות המשתנה  ולהתנהל  אחרת ,  פנים וחוץ, ללמוד משהו חדש למען עצמי, לתת לאחר, לכתוב ספר, לשיר ולנגן שירים שאהב/ה , כתב/ה, להקים גן לזכר ולטפח אותו, לפתח תחום חדש בחיי…

בתהליך הליווי ניתן לסייע לאדם להתחבר למשאבים, לכוחות, לכמיהות ולהתחיל לזהות גם את היש.

י – יֵשׁ!! יצירתיות- היכולת לבחור ב – יֵשׁ בכל רגע  בדרכים יצירתיות מפתיעות.

פוסע/ת על "אבני הדרך" בשביל , בוחר/ת את "אבן הדרך" הראשונה  שעליה אפסע ובודק/ת למה אני זקוק/ה על מנת להתקדם הלאה. 

בתהליך הליווי נעשה אימון ותירגול להודייה והוקרה על הַיֵּשׁ!  

נציע טכניקת עבודה: לקחת 3 פתקיות, בפתקית הראשונה לכתוב כל מה שאני משליכה מעצמי, כרגע! בפתקית השנייה כותב/ת על מה אני סולח/ת לעצמי, כרגע!  בפיתקית השלישית כותב/ת תודה על היש, כרגע!    

י– יחד- אני לא לבד- קיימת עוצמה להיות ביחד הקבוצתי – משפחה, אחים, חברים, קבוצת השווים, מקום העבודה, מלווה/ מטפלת  וקהילה.    בודק/ת  מי העוגנים שלי ומי יכול לסייע לי בהתמודדות ובשינוי.  

בתהליך הליווי נתבונן על מקורות התמיכה שיכולים לסייע לאדם  בשביל .

 ך– "ככה זה"-  הקבלה! זה מה שמתקיים כרגע.

הקבלה היא אקטיבית, שונה מהשלמה, שהיא פאסיבית. לאחר הקבלה תמיד מתרחשת עשייה כמו הבנייה מחדש, בחירה. הקבלה מסייעת לקבל את הכאב, החיים  והאור, גם וגם! יחד עם זאת לא לוותר על תנועה ועשייה.

מזהה שתמיד "השמש זורחת למרות הגל הבא" מוצא/ת עניין, תקווה משמעות בחיי, מוקיר/ה תודה על ה"יש" והשביל עוד לפניי….וחוזר חלילה ל- ב' (בשביל חייך) ממקום אחר ובהשתנות. 

בתהליך הליווי נעצים את יכולת האדם להיות בקבלה ובהבנה של התהליך הספירלי.

להלן נביא מספר דוגמאות כיצד השימוש בערכה מרחיב , מאפשר חיבור רגשי , הכרה ויצירת נרטיב מיטיב בתהליך עיבוד האובדן בטיפול פרטני קבוצתי ומשפחתי.

דוגמה ראשונה: נערה בכיתה ח' , איבדה את אחיה במסגרת שירותו הצבאי, סביב אובדנות. היא התחברה לקלף הציור שבתוך הערכה אשר הרגישה שהוא מבטא את תחושותיה ורגשותיה. מתוך הקלף יצרה ציור באומנות כביטוי לרגשותיה:" חדר ריק משאיר חלל ריק" (באישור המטופלת).

דוגמה שניה: ילדה בכיתה ה', אשר אבדה את אמא שלה ממחלת הסרטן בהיותה בת 6 הגיעה לטיפול עם תסמינים של חרדה בעוצמה גבוהה, התנהגות לא מותאמת, חוסר ויסות רגשי,קשיים בהתנהלות חברתית, חוסר פניות ללמידה. בטיפול הבשילה לגעת באובדן אמא. בתהליך הטיפולי שבחלקו אבא היה נוכח במפגשים (טיפול דיאדי), החלה לשאול שאלות ביחס לאמא, להעלות זכרונות . באמצעות קלפי הערכה היא אפשרה לעצמה להתחבר לאובדן. היא בחרה בקלף ציור המגדלור שנותן כיוון אור ודרך, ובקלפי קשר עם האובדן שאלה כיצד ממשיכים ללא אמא, גיל ההתבגרות, בת המצווה ועוד שאלות הקשורות בשלבי ההתפתחות, כיצד לשמר את אמא בחייה. היא נתנה לזה ביטוי בקולאז שיצרה (באשור המטופלת).

דוגמה שלישית לביטוי באומנות באמצעות כתיבה:בחור בן ,18 אשר אבד את אחיו הבכור בתאונת דרכים.התהליך החל מעבודה עם קלפי "קשר עם האובדן " השלמת משפטים. לאורך כל הטיפול הוא כתב יומן (במשך שנתיים וחצי) . הוא נהג לכתוב מדי שבוע ולהקריא  במפגשים הטיפולים, להעלות לאינסטגרם בכך לזכות לתגובות תמיכה, להפיג את  תחושת ה"לבד"בהתמודדות עם האובדן וגם מצא דרך לייצר סוג של זיכרון והנצחה בכתיבתו.

דוגמה רביעית ביטוי באומנות במפגש קבוצתי /משפחתי: 

מפגשי הנחייה קבוצתיים בנושא אובדן, בהם כל אחד מהמשתתפים עובר תהליך חוויתי אישי וקבוצתי. במפגשים אלה נוצרים חיבורים מלב אל לב של כאב ותקווה. כאשר חלק מהמפגש הינו יצירת קולאז תוך שילוב חומרים מהטבע, חומרי אומנות וקלפי הערכה. 

 סיכום

התמודדות עם אובדן מזמין לשיחה, להדרכה, להבניית נרטיב מיטיב ואינטגרטיבי. הערכה מאפשרת לאמץ דימויים, מטאפורות, או דרכי התמודדות מגוונות, ובו בזמן מעודדת לבדוק דימויים אישיים. לתאר את שביל החיים לצד האובדן. 

מטרת מודל בשביל חייך – חיפוש פתחי כניסה חדשים לשביל חדש ולבחירות חדשות בחייך. במודל "בשביל חייך", התהליך הוא מעגלי ונמצא בתנועה והשתנות תמידית.  תהליך האבל נראה כספירלה הנע בין האובדן , להתמודדות עם הכאב, למתן משמעות ושוב… חוזר…  כל תקופה בחיים אנו יכולים לפגוש את המעגליות של האובדן ממקום אחר, מנקודת מבט אחרת המאפשרת לנו ללמוד להפריד בין הכאב לזכרון מסע חדש. מסע לכל החיים!!! גם לא נרצה שיפסיק כי זה מה שמאפשר לנו  ללמוד להפריד בין הכאב לזיכרון ולהמשיך לצמוח מתוך הכאב. ניתן להשתמש במודל  החל מרגע האובדן.

חשיבות הערכה בכך שניתן לעבוד עם הערכה בנוכחות מטפל, או ללא מטפל. בתוך משפחה או קבוצה, והוא משתנה כל יום ומאפשר חיבורים ואינטגרציה חדשה.

רשימת מקורות

 אור, א. אמיר, ד. (2005). "בשפה אחרת, תרפיה באמנות – סיפורי טיפול". בן שמן: מודן.

 אורבך, נ' (2003). מילון כיס – עבודות על ניר :להוציא רוח מהחומר – מסה על טיפול באמנות.  קריית ביאליק, הוצאת "אח".

 זיו אייל בתוך אתר: "הסדנה לתהליכים יצירתיים", נוצרנו – ליצור,אומנות הטיפול הפסיכולוגי היצירתי.

חודרוב,ג'ואן (1994) ,תרומת המשחק והיצירתיות לתהליך הטיפול בתוך: תרפיה במחול ופסיכולוגיה של המעמקים הדמיון המניע . הוצאת ספרים "אח", עמ' 88-89.

 פרוני,אמיליה (2005). המשחק מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר.משכל הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד.ת"א: עמ':54

 רובין, ש., מלקינסון, ר. ווויצטום, א. (2016). הפנים הרבות של האובדן והשכול: תיאוריה וטיפול. הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה.

  ByCHRIS BROWN, JULIA MEYEROWITZ-KATZ AND JULIA RYDE  , (2007)Thinking with image making: Supervising student art therapists

Stroebe, M., @ Schut, H. (2001). Handbook of bereavement research: consquences, coping, and care ( pp. 517-543). American Psychological Association press.

Stroebe, M., @ Schut, H. (2005). Attachment in coping with bereavement: A theoretical integration. Review of General Psychology, 9(1), 48-66..

נספח1: תכולת הערכה